האם להיות מוציא לאור של משחקי-תפקידים זאת עבודה חלומית? או אולי לא הכל מושלם מאחורי שולחן הכתיבה… בואו לגלות.
הסיבה שייסדתי את הפונדק הוצאה לאור, ושבגללה פרסמתי את איי הסערה היא פשוטה – אני נהנה לכתוב.
כמו רבים אחרים שמשחקים מבוכים ודרקונים ומשחקי-תפקידים בכלל, חלק מההנאה במשחק מגיעה לא רק במהלך הפגישה עצמה, אלא גם לפנייה ואחריה – בייחוד עבור מנחים. יצירת העולם, תיאור דמויות מרכזיות, המצאה של ערים ומדינות שלא לדבר על כתיבת הרפתקה ושזירת מעללי החבורה בעולם המערכה הם חלק ניכר מההנאה עבורי במ"ת.
בתחילה, כמו רבים וטובים אחרים, פרסמתי את החומר שכתבתי ברשת או שמרתי אותו במגרה, לשימוש במשחק הפרטי שלי – אבל אז נכנסה לראשי המחשבה ה"מוזרה" שאולי זה יהיה אפילו יותר כיף לפרסם את מה שכתבתי – הרי איי הסערה היא מערכה מגניבה, אז למה שרק אני איהנה ממנה?
ואז עשיתי את הצעד הגדול קדימה, והפכתי מחובב שכותב עבור עצמו למקצוען שמפרסם מוצרים של משחקי-תפקידים המוצעים למכירה בחנויות ברחבי הארץ.וגיליתי, שלכתוב זה לא רק כיף.
או ליתר דיוק, שלפרסם מוצרים זה כמו רכבת-הרים מבחינת ההנאה:
בהתחלה שרק חושבים על המוצר, אילו דברים הולכים להיות בתוכו ומה הרעיונות העיקריים – הכל טוב, זה כמו להתחיל לצייר ציור במשיחות מכחול רחבות, לתאר את הסצנה בגדול, לפני שצוללים אל תוך הפרטים.
השלב הבא זה להתחיל לכתוב את הטקסט עצמו, או מפלצות במקרה דנן, להעניק להן חיים ואופי, יכולות מגניבות ולחשוב איך הן יהפכו היתקלויות למעניינות יותר. הכל חסר דאגות בשלב הזה, אפשר פשוט ליהנות מהכתיבה ומהיצירה. זה גם השלב שבו מרבית האנשים עוצרים – ובחוכמה, פשוט כי אחר-כך זה כבר לא כיף.
אפשר להגיד שכאן בערך 80% מהטקסט מוכן, או אפילו 110%, אבל עכשיו מתחיל הכאב-ראש האמיתי. כי אחרי שכתבתם כבר את הכל, אתם פתאום מגלים שצריך לחבר את המוצר ביחד, וצריך לבדוק שאין סתירה בתוך הטקסט ובמקרה של איי הסערה, שזה גם תואם למה שכתוב בספרים הקודמים. ולא לשכוח שפתאום הדב"ש המגניב שכתבתם בהתחלה, נראה משעמם במבט שני ואז אתם גם מגלים שהמפלצת בעלת היכולות המדהימות והפלאף המהמם, פשוט לא תתאים לרוב האנשים שהולכים לקנות את הספר. השלב הזה נקרא בלעז Development, בתרגום לעברית פיתוח או במלים אחרות – העבודה השחורה (או קוץ בתחת!)
אחרי זה מגיע שלב העריכה (אבל היי, זה אני לא עושה), וצריך להכין את הציורים, אבל גם לזה אני לא אחראי – במתוך האפלה יש מעל 50 איורים וחמשה אמנים שונים, בהחלט קוץ בתחת, אבל עמיחי – איש הגרפיקה והאגדה – עושה את רוב העבודה *תשואות*.
בשלב הזה גם יש הנאה לעתים, כמו לראות איורים של המפלצות שכתבת, זה פשוט תענוג, אפילו אם זה לא תמיד מושלם.
הצעד האחרון הוא עימוד הספר, מדובר בעבודת נמלים לא פחות קשה מאשר פיתוח – הרי צריך לדאוג לספר מקצועי! אך כל רגע שחולף ורואים איך מערימת טקסט אתם מקבלים ספר, עד שבסוף יש לכם ביד קובץ PDF, מוכן לדפוס, יאי! אחרי זה יש רק עוד כמה "זוטות":
צריך למצוא בית-דפוס, צריך להדפיס ולכסוס אצבעות לכדי לוודא שלא קרתה שום תקלה.
ואחרי שיש לכם מוצר נפלא ביד – צריך למכור אותו. עד כמה שמתוך האפלה יכול להיות הספר הטוב ביותר בעברית, זה לא משנה במאום אם הוא לא מגיע לחנויות. וגם שאנשים מגיעים לחנות הם צריכים לשמוע על הספר – שיווק. ולבסוף, כסף גורם לעולם להסתובב – בשביל לממן את כל ההוצאות לעיל, צריך סכום רציני של כסף, כמה אלפי שקלים טובים בשביל חוברת של 30 וקצת עמוד, וסכום גדול משמעותית בשביל ספר כריכה קשה כמו מתוך האפלה.
אבל בסופו של דבר כל התלאות נשכחות ברגע שהספר מגיע ליד – אין מה להגיד, החוויה של לראות את מה שכתבתם בדפוס, להריח את העמודים, היא פשוט נפלאה. גם אחרי שנתיים שהוצאתם את הספר, לקרוא את מה שכתבתם אז – תענוג.
גם הקשיים הכלכליים, הכאב-ראש הנורא וההבנה לעתים שהשוק הישראלי הוא קטן יחסית נשכחים בחלוף מספיק זמן – אחרי כל ספר שאני מוציא אני רוצה לנוח, אבל תמיד מזמזמים לי בראש עוד שניים-שלושה רעיונות לספר הבא … ובשלב מסוים, הזמזום גובר על ההיגיון, והופה! שוב יוצאים לדרך 🙂
כרגע אני נמצא בשלב של העימוד, שכולל גם את תחושת העייפות מהפרויקט האדיר הזה. אז החלטתי שאני הולך לעשות את מה שאני אוהב – לכתוב כמה עמודים בשביל הכיף.